אודי (שם בדוי) הגיע אלי לפני חמישה חודשים. מרגיש רע. אמירות קשות על החיים.
אין לי יותר מקום בתעשייה הזו. אני לא מצליח למצוא את מקומי. לא מצליח לבטא את עצמי.
המון מילים כואבות. הרבה דמעות ומחנק בגרון.
התחלנו לברר, להכיר, נכנסנו ביחד לתוך הכאב.
ראינו שהכאב הזה מוכר. מדי פעם הוא מגיע. וכשהוא מגיע – הדיבורים קשים מאוד. גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים. הטקסטים כמעט תמיד הם אותם הטקסטים. אין סיכוי. אין מקום. הכל אבוד.
לא הלכנו לפתרונות. נשארנו עם הכאב. נשמנו אותו. היינו שם. זיהינו ביחד איפה הוא כבר פגש אותו. בגילאים בוגרים וגם כילד צעיר.
הכרנו אותו, שהינו, חיבקנו, הסכמנו להיות איתו.
לאט לאט השתחרר המחנק מהגרון.
הכאב הרפה מעט מהגוף.
במקום העבודה צצו הזדמנויות חדשות. אודי נהיה מעורב בכמה פרויקטים חדשים. נכנסה שמחה למערכת.
הגל הכואב עבר.
אורנה סלע, המורה שלי לימימה אומרת שהתחזקות זה לא להפסיק להרגיש כאב, התחזקות זה לפגוש את הכאב אבל לא להתרגש ממנו.
יבואו עוד גלים. ככה זה בחיים.
אם רק נוכל לא להתרגש מהם
אלא רק להיות איתם
דיינו.
