אודי (שם בדוי) הגיע אלי לפני חמישה חודשים. מרגיש רע. אמירות קשות על החיים. אין לי יותר מקום בתעשייה הזו. אני לא מצליח למצוא את מקומי. לא מצליח לבטא את עצמי. המון מילים כואבות. הרבה דמעות ומחנק בגרון. התחלנו לברר, להכיר, נכנסנו ביחד לתוך הכאב. ראינו שהכאב הזה מוכר. מדי פעם הוא מגיע. וכשהוא מגיע – הדיבורים קשים מאוד. גם

מעבר מראיון לחוזה: כוחו של חיוך לפני שנים רבות כשניהלתי גיוס בחברה ידועה, גיליתי סוד פשוט: האנשים שהתקבלו לא היו רק מוכשרים – הם ידעו ליצור קשר אנושי. הם פגשו את הלב שלי, לא רק את דף השאלות. אתמול נפגשתי עם בחור מוכשר שהתקשה לעבור ראיונות. בראיון היה יושב כמי שקפאו שד. חודשים ארוכים שהוא לא מצליח למצוא עבודה. המסר

לפני כמה שנים טובות  שכחתי את חנוכה.  עבדתי במתח מאוד גבוה, בעיקר מתח ריגשי ופשוט לא שמתי לב שהגיע חנוכה.  צריך להדליק נרות ואולי אפילו לחלק דמי חנוכה. לא שמתי לב.   לפני כמה שנים אחרות עבדתי כל כך הרבה וסביב לשעון – בית עבודה בית עבודה בית עבודה שלא שמתי לב שירדתי ארבע קילו בכמה חודשים   וגם היום

היא התקשרה אליי  – "אמא'לה, הם קבעו לי ראיון עבודה למחר בבוקר! אני לא מוכנה…"   ארבע נקודות שיכולות להקל על הבהלה וגם להכין אתכם קצת יותר: 1 – להתייחס לראיון כחלק מתהליך. חייכם לא תלויים באם תתקבלו או לא. לשחרר את התוצאה של התקבלתי או לא התקבלתי.  אתם הולכים להתאמן באיך להיות בראיון עבודה (תדמיינו).  לבוא משוחררים יותר ונינוחים.

אנשים הם לפעמים כמו הר געש. שקטים, שקטים. למתבונן מהצד ניראה כאילו כלום לא קורה, אבל בתוך בטן האדמה המאגמה רוחשת, טמפרטורה של אלפי מעלות, לחץ מטורף. מבחוץ לא רואים דבר.  ואז האדמה מתחילה לזוז, ממש קצת. נוצר סדק. ממש קטן ודרך הסדק הממש קטן הזה מתפרצת הלבה החוצה. בבת אחת, בעוצמה רבה, התפרצות געשית. עשן ואש ולבה נוזלת. שורפת