תדברי
לפני שנים רבות עזרתי לארגן כנס חצי חברתי חצי פוליטי. הכנס קרה. הגיעו המון אנשים. עמדתי בצד התבוננתי, הקשבתי. אורית חברתי שתמיד היתה גם סוג של מנטורית בעבורי, אמרה "תדברי! תדברי! את חייבת לדבר. את לא יכולה להשאר בצל". אז דיברתי. אני אפילו לא זוכרת מה אמרתי, אבל דיברתי. צעדתי קדימה, הנכחתי את עצמי באולם, הבאתי משהו משלי.
אני זוכרת ישיבת הנהלה אחת, אחת מיני רבות, שולחן עגול, כולם גברים ואני. כולם מדברים, נדחפים, אומרים את דעתם. ואני שיש לי דווקא המון מה להגיד לא מעיזה להגיד.
ישנה מנהלת אחת שאני מלווה כבר הרבה זמן. היא חכמה מאוד וממש מבינה מה קורה מסביב. היא מספרת בשקט את כל מה שאני לא מבינה. בארועים מרובי משתתפים היא לא פוצחת פה. אני אומרת לה תדברי. תנכיחי את עצמך בעולם, תני כבר מעצמך לאחרים. תדברי. אבל היציאה לאור הרבה פעמים מפחידה מדי.
מתי הפסקנו לדבר? אני לכאורה מדברת כאן על נשים אבל כמובן כל אחד מאתנו חווה משהו שגרם לו להפסיק לדבר. לבלוע את מילותיו. חשבנו שאם נגיד משהו אמיתי, יקרה משהו שלא רצינו. אולי מישהו שאהבנו ילך, אולי יחשבו שאני לא מספיק משהו- לא מספיק טובה, לא מספיק חכמה. לא מספיק.
אז הרגלנו את עצמנו לשתוק, או לדבר ממש בשקט, למלמל. או להפך – לצעוק. כי סתם לדבר זה לא עובד.
אתמול הציעו לי להשתתף בפאנל מעניין. כולי רציתי ובטח גם יש לי מה לתרום אבל האוטומט הראשון שלי היה – אין לי מה להגיד. אצלי זה תמיד מלווה במשיכת כתפיים מתנצלת שכזו. דיברנו כמה דקות ונזכרתי כמה שיש לי בעצם מה להגיד. ואני אפילו אוהבת את זה מאוד. אבל האוטומט הוא תמיד להצטנע.
כל כך הרבה שנים אמרו לנו "תהיי יפה ותשתקי" ועכשיו העבודה של כל אחת ואחת מאתנו היא להתחיל לדבר. לצאת החוצה ולדבר. לעזור לאחרים לצאת ולדבר. לא בשביל "העולם" אלא בשביל עצמנו ובשביל שהעולם הזה יהיה טוב יותר. שלכל אחד ואחת יהיה את הזכות לדבר. ולהשפיע.
תדברו.
