ביום חמישי האחרון הייתי בסופר. קניות אחרונות לפני שבת. הטלפון צילצל, מספר לא מוכר. "הי סיגל, זו דנה, זה הטלפון החדש שלי. היום עשיתי טופס טיולים. וגם עשיתי פרידה. ובאו כמעט כל החברה, והביאו מתנות וברכו. כולם אמרו שאני כל כך משמעותית ושהחברה לא תיראה אותו הדבר. ואיזה אלופה אני שככה אני ניפרדת. כמו שהייתי פה, ככה אני עוזבת. כמו מלכה…"
את דנה הכרתי לפני חודש, היא הגיעה אלי כדי לחפש עבודה.
ככה זה תמיד מתחיל.
שאלתי אותה האם היא כבר סיימה את עבודתה בחברה האחרונה, היא אמרה שכן, שנשארו לה שבועיים להחזיר את הרכב אבל היא כבר לא מגיעה לשם פיזית.
"נו… עושה שתיה ( אתם יודעים יין, עוגות, ברכות )?!" המשכתי לשאול
היא הביטה במבט בלתי מאמין ואמרה – מה שתיה? מחזירה את הרכב, טופס טיולים ומתחפפת משם. שאני עוד אביא להם עוגה? אחרי מה שהם עשו לי !?
שתבינו – שבע שנים היא הייתה בחברה, עשתה תפקיד בכיר, היתה חלק מההנהלה, היתה איתם בקפיצה הגדולה, עבדה מהבוקר עד הערב עם כל הלב והנשמה. וכמו שתמיד קורה – התחלף מנכ"ל, השתנה הכיוון של החברה והיא מצאה את עצמה בחוץ.
"לא בשבילם, בשבילך" אני בשלי "בשביל שאת תצאי מהחברה כמו מלכה. תגידי שלום, תגידי תודה, תוקירי את האנשים שעבדת איתם. תני להם את ההזדמנות להוקיר אותך. נכון יש גם סיכון – אולי ירדו דמעות, אולי לא יבואו מספיק אנשים אבל יש גם אפשרות לפרידה משמעותית מוקירה ומחזקת".
וזהו, עזבתי את זה.
אחרי עשרה ימים בדקתי איתה איזה עוגה היא עושה (או קונה…) והצעתי לה לוודא שהחברים הטובים באים. רשת בטחון. תמיד נעים.
היא אמרה שהיא לא משוכנעת.
אני לא מכריחה אף אחד. אבל בליבי ממש קיוויתי שהיא תתן מקום לפרידה.
ואז ביום חמישי כשהייתי בסופר היא התקשרה. ואני, שפעם הייתי בדיוק במקום של דנה, מצאתי את עצמי עומדת באמצע הסופר ובוכה מהתרגשות.
הדרך שבה אנחנו עוזבים את החברה נשארת בלב עוד שנים ארוכות.
אז תעשו לעצמכם טובה ותיפרדו כמו שצריך.
