אנשים הם לפעמים כמו הר געש. שקטים, שקטים. למתבונן מהצד ניראה כאילו כלום לא קורה, אבל בתוך בטן האדמה המאגמה רוחשת, טמפרטורה של אלפי מעלות, לחץ מטורף. מבחוץ לא רואים דבר.
ואז האדמה מתחילה לזוז, ממש קצת. נוצר סדק. ממש קטן ודרך הסדק הממש קטן הזה מתפרצת הלבה החוצה. בבת אחת, בעוצמה רבה, התפרצות געשית. עשן ואש ולבה נוזלת. שורפת והורסת את כל מה שניקרה בדרכה.
וככה גם אנשים.
שרה (שם בדוי) מנהלת ותיקה בארגון, נעימת הליכות, אינטליגנטית ומקצועית. בנתה ומנהלת צוות בצלמה ובדמותה. מקצועיים, אינטליגנטים ונעימים. אייל הוא מעט אחר. מאוד מוכשר, יצירתי ועם ניסיון מאוד רלוונטי אבל חלש בנושא של עמידה בלוחות זמנים. שרה מנסה להעיר לו, לכוון, לעזור לו למצוא את הדרך שלו כדי לעמוד בזמנים אבל זה לא קורה.
שרה מנהלת נעימת הליכות ושקטה אבל האדמה בתוכה כבר מתחילה לנוע.
בשבוע שעבר היתה פגישה מרובת משתתפים אשר בה אמור היה אייל להציג את האסטרטגיה לשנה הקרובה. אייל הגיע באיחור של רבע שעה. גם המצגת לא היתה מושלמת כפי ששרה ציפתה. שעה וחצי הם ישבו שם, שרה חייכה, ניסתה לחפות על האיחור של אייל ועל המצגת הלא מושלמת שלו אבל כל גופה כבר זעם.
בחניון אח"כ היא התפרצה.
הר געש. לבה ואש ותמרות עשן.
מי מאתנו לא מכיר את זה. שקטים, שקטים ואז כשמתפרצים זה כבר באנרגיה שיכולה להרוג.
אני את הכעס שלי כבר מכירה, הוא מגיע אלפית השניה אחרי חוסר האונים. שוב ושוב אני מסבירה, מבקשת, רוצה – וזה לא קורה. אני כבר מכירה את התחושה הגופנית המתלווה לעניין, נשימות שטוחות, חום בצידי הפנים, כאב חד בעורף.
לנהל את הר הגעש זה אומר להכיר את המבנה. להכיר את מי שאני במקומות בהם הדברים לא קורים בצורה שאני רוצה.
לנהל את הר הגעש זה לזהות שהגעתי לרגע של ההתפרצות ולראות איך אני לא נכנסת ישר לתוך האוטומט ששורף את הכל.
לנהל את הר הגעש זה לסדר את הנשימה, עד כמה שניתן. לשים לב למה שקורה לי בגוף.
לנהל את הר הגעש זה להשאר ביחסים ולשמור על האנשים שמסביבי שלא יקבלו כוויות. ושנוכל להמשיך ולעבוד ביחד.
זה לא אומר לשתוק ולהבליג – זה אומר לנהל את השיחה בלי האנרגיה ההרסנית של הר הגעש.
